החלטה בתיק פש"ר 1310-09

מונחת בפני בקשה לביטול הענקה שהגיש הנאמן בפשיטת הרגל של מר שמעון קאו (להלן: "הנאמן" ו"החייב", בהתאמה). זאת, נוכח העברת זכויותיו בדירה ורישום הערות אזהרה לטובת הוריו, אשר נעשו זמן קצר טרם פתיחת הליכי פשיטת הרגל. הוריו של החייב (להלן: "המחזיקים") מתנגדים למבוקש, בטענה כי מדובר בתמורה שהתחייב לה החייב, בגין הלוואות שנתנו לו, חלקן באורח עצמאי וחלקן "באמצעות" אחותו; הנאמן אף הכיר בהלוואות עצמן, באשר אישר את תביעות החוב שהגישו. החייב, שתמך בעמדת המחזיקים והגיש טיעון מפורט, בחר שלא להופיע לדיון ושלא להחקר על תצהירו; ואילו כונס הנכסים הרשמי תומך בעמדת הנאמן.

נערך דיון, לאחר שאף עיינתי בכתבי הטענות ונכשלו כל המאמצים להביא את הצדדים לכדי פשרה, ניתנת החלטתי זו.

1.                  השאלה המרכזית המונחת בפני, הינה האם ניתן לראות בחוזה ההלוואה שחתם החייב עם הוריו הענקה בטלה, במשמעותה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל. זאת כאשר, אין ולא יכול להיות ספק, כי הסכם ההלוואה שהתייחס לראשונה לאפשרות להעברת חלקים מהדירה למחזיקים, הם הורי החייב, והיא נכרת מעט יותר משנתיים טרם תחילת הליכי פשיטת הרגל; המעשה בפועל, לעומת זאת, קרי, רישום הערות האזהרה, נעשה מאוחר יותר, במועד שהוא במובהק בתחום אותן שנתיים.

כל המהלכים נעשו, מניה וביה, בעת שהחייב כבר היה מסובך בחובות, ובין היתר הוגבלו חלק מחשבונות הבנק שלו; זאת, שלא לדבר על הלוואות חוץ בנקאיות בהן הסתבך החייב עצמו, זמן לא רב לאחר מכן, ואותן לא עלה בידו להחזיר. אין צורך להכביר מילים, כי אך ברור הוא כי לא עלה בידי החייב להוכיח, וספק אם ניתן להוכיח, כי היה כשר-פרעון אף בלא הדירה נשוא ההענקה הנטענת.
זאת ועוד; עובדה נוספת שאינה עומדת לטובתו של החייב הינה, כי בעוד שרכש את הדירה בסך של 475,000 ש"ח, הרי שאף לפי הגרסה המטיבה עם עניינו, הרי שסך התמורה שקיבל מהוריו בעת החתימה על חוזה ההלוואה, הינה 135,000 ש"ח בלבד. אין צורך להכביר מילים, כי סכום זה אינו מהווה לכשעצמו תמורה בת-ערך עבור מסירת הדירה. אם לא די בכך, ראוי להעיר כי בעוד חוזה ההלוואה בין החייב למחזיקים מאפשר רישום מחצית הדירה על שמם, הרי שרישום הערות האזהרה, שנתיים לאחר מכן וחודשים ספורים טרם מתן התראת פשיטת הרגל, היתה על כל זכויות החייב בדירה .

2.                  אקדים ואעיר; המקרה שבפני, יותר משהוא מעורר קושי מן הבחינה המשפטית, הינו קשה בכל הנוגע להשפעתו על האנשים העומדים מאחורי כתבי הטענות; ובעיקר עסקינן במחזיקים, הורי החייב המתגוררים בדירה כיום, ועלולים למצוא את עצמם מפונים ממנה אם תתקבל הבקשה.

מסיבה זו עצמה, ניסיתי ככל יכולתי להביא את הצדדים לפשרה, וזאת נוכח העובדה כי להבדיל מפסק-דין, אשר "חותך את הדברים" לכאן או לכאן, עשויה פשרה להכיל בתוכה אפשרויות רבות, ולהיות גמישה בהרבה; ואין ספק בליבי, כי בנסיבות המקרה היה הדבר מטיב בהרבה עם הצדדים המעורבים, והמשיבים בעיקר.
אני מתחזקת בדעתי זו, נוכח הרושם החזק שנוצר כי המחזיקים עורבו, שלא בטובתם, בעסקיו הבעייתיים של החייב, ויתכן שכחלק מכך אף מכרו את דירתם הקודמת. זאת, כאשר בסופו של דבר הותיר אותם החייב "קרחים מכאן ומכאן". זאת, כאשר  הכספים נבלעו, ככל הנראה, בהלוואות חוץ בנקאיות ובדרכים אחרות, מהם לא הפיקו המחזיקים מאומה. אולי רק את שהותם בדירה, אשר היה ותתקבל הבקשה, תלקח מהם אף היא. אלא, שלא עלה בידי הצדדים להגיע לפשרה, ואין לי אלא להצר על כך.

3.                  לגופם של דברים, עומדות בפני המשיבים מספר בעיות, החוברות יחד לעמוד להן לרועץ.

האחת , שהינה דיונית בעיקרה; אולם יש לה השפעה לא מעטה, הינה כי החייב לא התייצב לדיון, חרף העובדה כי ידע היטב על קיומו. לשיטת בא-כוחו, אשר נכח בדיון, עשה זאת נוכח המתחים הקשים בינו לבין בני משפחתו. אלא, שבין אם אכן הונע החייב מסיבה זו, ובין אם העדיף שלא לנכוח מסיבות אחרות, הרי שהתוצאה המשפטית היא פשוטה וברורה: משבחר לא לאפשר לחקור אותו על תצהירו, המגולל עובדות נטענות לא מעטות, הרי שבכך איבד התצהיר כל משקל משמעותי, ואין עוד בכוחו ולו לנסות לסתור (ברמה העובדתית) את מסכת העובדות לה טען המנהל המיוחד.

השניה , עניינה סתירות מהותיות בין גרסאות שונות שהעלו המשיבים; כך למשל, בתצהירי ההעברה (ראה בין היתר נספח ח' לכתב הבקשה), גורסים החייב והמחזיקה, כי ההעברה הינה בלא תמורה; יש הבדל מהותי בין זכויות המחזיקה לפי חוזה ההלוואה עצמו (למחצית הדירה), לבין הצעד הממשי שנקט החייב מאוחר יותר, שניסה להעביר את מלוא הזכויות בדירה על שם המחזיקים. דבר זה, בתוספת העובדה כי החייב לא התייצב להחקר, מטיל צל כבד על אמינות הגרסה הנוכחית שמעלים המחזיקים.

השלישית , הסכם ההלוואה בין החייב למחזיקה, שהוא-הוא התשתית המוצקה ביותר לזכות הנגדית, על-בסיסה בוצעה ההענקה מאוחר יותר, כלל אינו מאזכר הלוואה נוספת, לטובת אחותו של החייב. יוצא, כי אף אם אחותו של החייב הלוותה לו כספים, הרי שלא הוכח קשר בין הדברים; בנסיבות המקרה, הרי יתכן מאד כי הלוואה כזו, אם התקיימה בפועל (ודומה כי המנהל המיוחד מכיר בכך כי אכן התקיימה), קשורה לענייניו הכספיים הכלליים של החייב, ולא בהכרח לדירה נשוא הבקשה.

לא מן המותר להעיר, כי במסגרת ההליכים בבית המשפט למשפחה, נטען כי לצורך הבטחת ההלוואה של אחות החייב, תירשם הערת אזהרה על זכויותיו בדירה אחרת המצויה במקום אחר.

אי לכך, הרי שמסקנתי היא כי נסיונם של המשיבים לבצע, במאוחר, "הלחמה" של ההלוואה הנטענת מאחות החייב אל חוזה ההלוואה בין החייב למחזיקה ואל הדירה, נראה מלאכותי מאד - שלא לומר, סותר מצגים ומסמכים קודמים; לצערי, אף כי אני נוטה להאמין לכך כי בני משפחת החייב סובכו, שלא בטובתם, בעסקים פתלתלים כאלו ואחרים של החייב, הרי לא עלה בידיהם להוכיח, וודאי שלא ברמת מאזן ההסתברות, כי ההלוואה מן האחות היא המשך או חלק מן ההלוואה שהעניקו המחזיקים. זאת, כאשר אין באמור לעיל כל חיזוק מן המסמכים המשפטיים שניפקו הצדדים - נהפוך הוא. יוצא, כי ספק גדול אם ניתן לקבל את הגרסה המאוחרת, לפיה מדובר בהלוואה נוספת שהעניקו המחזיקים לחייב, תוך שימוש באחותו כ"צינור" (מהלך תמוה, שאף סיבותיו לא הובהרו די צרכן).
אף אם ניתנה למחזיקה התחייבות ל"שדרוג" מעמדה לנושה מובטחת, הרי  משלא נרשם השיעבוד ברשם המשכונות (ואף איזכורו בחוזה ההלוואה בעייתי, בלשון המעטה), הרי אין הוא תקף בשום פנים ואופן כלפי כולי עלמא. זאת, כאשר אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי הדין הישראלי אינו מכיר ב"משכון שביושר"; ובוודאי שאין באמור לעיל כדי לסייע למשיבים לעקוף את המצב המשפטי הבלתי מלבב שהם נתונים בו.